<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
עד שתחיה המכה. עד כמה. כלומר, איך אנו יכולים להכיר אם חיתה מכת בתוליה אם לאו. עומדת ורואה. לפי שמצטערת. וכשהיא יושבת אינה רואה. לפי שאינה מצטערת, וכן כולהו, ש"מ דמחמת צער המכה ארעו לה ראיות הללו ומותרת היא שתשמש, דאכתי דם בתוליה היא. אי נמי משמשת וראתה דם. כלומר, בעוד שהוא בא עליה היה רואה דם מיד, אבל אם לא יבא עליה לא תראה כלל, ש"מ דאכתי דם מחמת בתולים היא שלא נרפא עדיין, אבל אם היא רואה דם אע"פ שאינה משמשת ואע"פ שיושבת על גבי כרים וכסתות בודאי דם נדה היא וצריכה לישב שבעה נקיים. [י"א ע"ב] לא שאנו. אב"ה קאי, דאמרי לעיל במתני' עד שתחיה המכה, ואמ' דכי אזלינן לתחיית המכה היכא שלא פסק דם מחמת תשמיש, שכל זמן ששמשה ראתה דם מחזקנן ליה בדם בתולין. ובלבד שיהו בה הני סימנין דלעיל. אבל פסק דם מחמת [תשמיש]. ששמשה פעם ולא ראתה דם לא תלינן מכאן ואילך בדם בתולים אפילו יהו בה כל הני סימני דאמרינן לעיל, דכיון ששמשה פעם אחת ולא ראתה בידוע שחיתה המכה. עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש. כלומר, יום אחד ולילו שלא שמשה, בידוע שחיתה המכה. [ואם שוב ראתה חיישינן לדם נדות, והא דמספקא לן אימתי חייתה המכה] (כאשה) [באשה] הנבעלת בכל לילה שאין שהות לבשר ערותה להרפא. נשתנו מראה דמים שלה. שאין זה הדם דומה לדם שיצא ממנה בבעילה ראשונה ושנייה. טמאה. דחיישינן דילמא דם נדות הוא.
<h2>דף יב.</h2>
בין עירות בין ישנות. כלומר, ישנות אין צריך להעיר אותן משנתן אם הם טהורות אם לאו, משום דמוקמינן לה אאותה חזקה שהניחה טהורה, כדמפרש ואזיל. אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו'. אע"פ שעברו שמנה ימים, שהיתה יכולה להטהר מטומאתה ולטבול, הרי היא מוחזקת לו בחזקת איסור עד שישאל את פיה ותאמר לו נטהרתי מטומאתי. [כתובות ע"ב ע"א] הוחזקה נדה בשכנותיה. כלומר, אפילו לא ידעי השכנות ידיעה ברורה שהיא נדה, אלא רואות אותה שלובשת בגדים משונים שרגילה ללבוש בעוד שהיא נדה, אם בא עליה בעילה אח"כ לוקה עליה משום נדה, דחזקה כידיעה גמורה דמיא, כדאמרינן [קידושין פ' ע"א] שורפין תרומה על החזקות. [כתובות כ"ב ע"ב] אם נתנה אמתלה לדבריה. כגון שתאמר חולי הייתי באותה שעה, או אחותי היתה בבית והייתי חוששת שלא תרגיש בדבר.
<h2>דף יב:</h2>
כל אשה שאין לה וסת קבוע. פעם עומדת פעם חצי חדש. אסורה לשמש. לפי שפעמים תראה בשעת תשמיש, ונמצא הוא בא לידי כרת. אין לה כתובה. כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ולא פירות. שאכל הבעל. ולא מזונות. אם לותה ואכלה לא יפרע הבעל. ולא בלאות. שאם הביאה לו מלבושין של מלוג, וקי"ל שמותר לבעל ללבשן, כדאמרי' [כתובות ע"ט ע"ב] עילא ליה גלימא מיכסי ואזיל עד דבלי. ודוקא תשמיש מעט, דהיינו כדין פירות, אבל אי אכלינהו בבת אחת באשה אחרת חייב לשלם, אבל בזו קנסי' לה דאפילו אכלינהו בבת אחת אינו משלם לה. ולא יחזיר עולמית. ואפילו תתרפא, כדי שלא יוכל לומר אלו הייתי יודע שהיתה יכולה להתרפות לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. משמשת בשני עדים. אחד לו ואחד לה, (שלא) [שלו] בודק לאחר תשמיש (ושלא) [ושלה] בודקת בו קודם תשמיש ולאחר תשמיש, כשאר נשים הבודקות. ואע"ג דקי"ל כשמואל כל [ל]בעלה לא בעיא בדיקה, שאינה אסורה לשמש עד שתבדוק, בא ר' חנינא בן אנטיגנוס ללמדנו שאשה שאין לה וסת קבוע אע"פ שמותרת לשמש קודם שתבדוק עצמה שאין מחזיקין אשה בטמאה לבעלה, אעפ"כ חוששין בתחלת הנישואין שמא מחמת דוחק השמש ראתה, שהרי אין לה וסת, והיא רואה פעמים באחד בשבת פעמים בשלישי וברביעי, ואיפשר שהיא נחבטת בקרקע או בדבר אחר ומפני כך היא משנה את וסתה, או מחמת דמים דנפישי בה אין וסתה קבוע, ולפיכך יש לחוש שמא אפילו מחמת תשמיש תראה, שהרי היא רגילה לשנות וסתה, מה שאין כן באשה שיש לה וסת ואינה משנה וסתה מפני חבטות ודבר אחר אין חוששי' לה שמא תשנה וסתה מחמת תשמיש, ולפיכך א"ר שצריכה לבדוק שלשה פעמים. ואם תראה מחמת תשמיש הוחזקה רואה מחמת תשמיש, וקי"ל בתלתא זמני הויא חזקה ותצא בלא כתובה, וכל הדרכים האלו בה, ואם לא תראה באחד משלשה פעמים הרי היא כשאר הנשים ואינה צריכה בדיקה כלל כשאר כל הנשים לבעלן שאינן צריכות בדיקה.
<h2>דף יד.</h2>
היה משמש עם הטהורה. שכניסה היתה בהתר. ואמרה לו נטמאתי עכשו ופירש מיד בקושי האבר. חייב כבועל נדה, אלא יעמוד עד שימות האבר ואחר כך יפרוש.
<h2>דף יט.</h2>
בת עשרה ימים לזיבה. כמו שפי' הרב ז"ל בהלכו'. יכול אפילו זבה מכל מקום. כלומר אפילו לא יצא דם מן המקור אלא מן העליה או מן הצדדין יהא [טמא], ותנן [י"ז ע"ב] דם הנמצא בפרוסדור טמא, חזקתו לא בא אלא מן המקור, בעליה טהור. יכול כל מראה זוב. אפילו לא יהא מחמשה מראות דמים ששנו חכמים שהן טמאין באשה, כגון האדום וכו'.
<h2>דף מא:</h2>
בבשרה מלמד שמטמאה בפנים ובחוץ. אע"פ שלא יצא הדם עדיין לחוץ, כגון שנעקר ממקומו טמא, מה שאין כן בטומאת קרי שאינו מטמא אע"פ שהוא נעקר ממקומו כיון שלא יצא לחוץ, כדתנן [מ' ע"א] היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמה כדי שלא יצא הקרי ובולע את התרומה. [שהוא טעון] ביאת מים חיים. שאינו נכתב מים חיים אלא בזב, דכתיב [ויקרא ט"ו] ורחץ בשרו במים חיים וטהר, ובאפר חטאת כתב [במדבר י"ט] מים חיים אל כלי, ובצפורי מצורע דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם בדם הצפור השחוטה אל המים החיים, אבל בנדה ובעל קרי ומצורע וטמא מת לא נזכר שם מים חיים.
<h2>דף סג:</h2>
והזרתם [ויקרא ט"ו]. והפרשתם כמו [שם כ"ב] וינזרו. אזהרה וכו'. דסמיך ליה והדוה בנדתה. יום או לילה קרוי עונה, אם וסתה ביום יפרוש כל היום, אם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה, הכי מפרש לה במסכת נדה פרק האשה [ס"ג ע"ב]. ולהבדיל [ויקרא י"א]. המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר.
<h2>דף סד:</h2>
מתני'. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות. פי' לראות דם כדרך הנשים. נותנין לה ארבעה לילות. מתירין אותה לבעול אע"פ שתראה דם כל אותן לילות, לפי שדם בתולים הוא והתורה טהרתו, אבל מכאן ואילך אסורין לשמש, דחיישינן דילמא דם נדות. וב"ה מתירין להבעל כ"ז שלא חיתה המכה, דכיון שלא חיתה המכה תלינן כל דם שהיא רואה בדם בתולים. ובגמרא מפרש כיצד אנו יודעין אם חיתה אם לאו. ראתה ועודה בבית אביה. כלומר, שכל כך היא גדולה שהגיע זמנה לראות, וראתה קודם שנשאת וטבלה לדם ראייתה ואין מתירין אותה להבעל אלא (ד)בעילה ראשונה בלבד, אע"פ שהיא רואה באמצע ביאה אין אומרים לו שיפרוש מיד, אלא גומר ביאתו, ושוב לא יבא עליה, דחיישינן שמא מחמת אותה בעילה נתעורר המקור שלה שממנה דם נדות יוצא ושמא ראתה דם טפה כחרדל. וב"ה מתירין לה כל הלילה לשמש. אמר רב נחמן ואפילו ראתה בבית אביה. שנשתנו עליה סדרי בראשית, שהקדימה יותר לראות משאר נשים.
עד שתחיה המכה. עד כמה. כלומר, איך אנו יכולים להכיר אם חיתה מכת בתוליה אם לאו. עומדת ורואה. לפי שמצטערת. וכשהיא יושבת אינה רואה. לפי שאינה מצטערת, וכן כולהו, ש"מ דמחמת צער המכה ארעו לה ראיות הללו ומותרת היא שתשמש, דאכתי דם בתוליה היא. אי נמי משמשת וראתה דם. כלומר, בעוד שהוא בא עליה היה רואה דם מיד, אבל אם לא יבא עליה לא תראה כלל, ש"מ דאכתי דם מחמת בתולים היא שלא נרפא עדיין, אבל אם היא רואה דם אע"פ שאינה משמשת ואע"פ שיושבת על גבי כרים וכסתות בודאי דם נדה היא וצריכה לישב שבעה נקיים. [י"א ע"ב] לא שאנו. אב"ה קאי, דאמרי לעיל במתני' עד שתחיה המכה, ואמ' דכי אזלינן לתחיית המכה היכא שלא פסק דם מחמת תשמיש, שכל זמן ששמשה ראתה דם מחזקנן ליה בדם בתולין. ובלבד שיהו בה הני סימנין דלעיל. אבל פסק דם מחמת [תשמיש]. ששמשה פעם ולא ראתה דם לא תלינן מכאן ואילך בדם בתולים אפילו יהו בה כל הני סימני דאמרינן לעיל, דכיון ששמשה פעם אחת ולא ראתה בידוע שחיתה המכה. עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש. כלומר, יום אחד ולילו שלא שמשה, בידוע שחיתה המכה. [ואם שוב ראתה חיישינן לדם נדות, והא דמספקא לן אימתי חייתה המכה] (כאשה) [באשה] הנבעלת בכל לילה שאין שהות לבשר ערותה להרפא. נשתנו מראה דמים שלה. שאין זה הדם דומה לדם שיצא ממנה בבעילה ראשונה ושנייה. טמאה. דחיישינן דילמא דם נדות הוא.
שמשה בימים. כדרך שאמרו חכמים [כתובות י"ז ע"א, נדה ס"ד ע"ב] תלמיד חכם מאפיל בטליתו מותר. לא הפסידה לילות. לשמש, אע"פ שהיא רואה דם מחמת תשמיש. דשרי למבעל בתחלה בשבת. ולא אמרינן לדם הוא צריך וליתסר, לפתח הוא צריך וליתסר, אלא אמרינן להנאת עצמו קא מיכוון ושרי. פרצה דחוקה. שיש לה בכותל פתח אחד צר ודחוק היכא שא"א לאדם לצאת ולבא שלא יפול מצרורות אבני הכותל, ומרחיבו, אפילו הכי מותר ליכנס בו ע"י הדחק, הכא נמי כבר התחיל לשתי לילות לפני זה, אע"פ שאינו מוצא פתח פתוח והוא מרחיבו בפעם שלישית שהוא ליל שבת לאו כמתקן הוא. ואע"ג דהכא משמע דלא שרינן לכתחלה לבעול אלא אם כן התחיל פעם ושתים לפני שבת, הא פסקי' בפ"ק בכתובות [ז' ע"א] דמותר לבעול בתחלה בשבת, מהאי טעמא דלהנאת עצמו קא מיכוון, כדפרישית לעיל.
בעל ולא מצא דם ובבעילה שנייה מצא דם, מספקא לן אם האי דם מבעילה שניה אם דם בתולים הוא או לא.
<h2>דף סה:</h2>
רבותינו חזרו ונמנו. כלומר, בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה שהתירו לה ב"ה כל הלילה, הסכימו תלמידיו אחריו לדעת ב"ש שבועל בעילת מצוה ופורש. והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן לאו פורש הוא מיד, דאם כן נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו, אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה, או שפורשת מאצלו. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות [האבר אינו צריך, שהרי התירו לו לגמור ביאתו, אלא עומד עד שימות] האבר ופורש, וזהו גמר ביאה דקאמרי'. ואסור לעשות עמה שום הרגל אחר כך כנדה גמורה. וקבלנו מרב מובהק, כי מפני זה החומר נהגו [מועכות] של בית ר' [יבמות ל"ד ע"ב] כדי שלא יבואו לידי הספק בבעילת מצוה.
נשאת וראת דם מחמת תשמיש. כלומר שקשה לה תשמיש. משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית. דשמא מחמת דבר אחר ראתה, ואינה מוחזקת בכך עד שלשה פעמים. אלא תתגרש. ונותן לה כתובה, דהא יש לה וסת קבוע, ושמא זה בועל אותה באכזריות ומשום הכי רואה, או שמא אינו יודע לבעול, ומותרת לשני דשמא השני נוח לה והראשון קשה הימנו שאין כל האצבעות שוות, דשמא אבר ראשון ארוך יותר מדאי ומגיע בשעת הבעילה למקום המקור. ומותרת להנשא לשלשה בני אדם, אבל לרביעי לא תנשא, שהרי מוחזקת אשה זו שאינה יכולה לסבול שום ביאה בעולם, ואם תנשא לרביעי אין לה כתובה כלל, דלאו בת ביאה היא. ולכל אחד ואחד מאלו השלשה בני אדם מותרת לבעול עד שלשה פעמים, אפילו מן השלישי, אע"פ שראתה בביאה ראשונה ושנייה לא מחזקי' לה בכך לפי שאין כל הכוחות שוות, כלומר משגה הוא שלא נזהר בתשמישו לבעול בנחת ובישוב דעת עד (שעה) [בעילה] שלישית שיתישב בבעילתו, ולא יזיקנה. בידוע שהוא מן המקור. ודם הבא מן המקור טמא הוא. ואם לאו. שאין דם בראש השפופרת אלא בצדי השפופרת. בידוע שהוא מן הצדדין. ואינו דם טמא אלא דם טהור. ואם יש לה וסת. כלומר, אם אחת מאלו השלשה פעמים שנבעלה לשלישי היתה אחת מהם שעת וסתה, כלו' שרגילה לראות באותו יום, מותרת לבעול פעם רביעית לנסות אם תראה בביאה רביעית אם לאו. ואם יש לה מכה, בבשרה באותו מקום. תולה זה הדם באותה מכה, ואינה מוחזקת בזה המום ולא תתגרש, דהא לאו דם ראייה היא אלא דם מכה. ואם לא היה דם מכתה היוצא ממנה שלא בשעת ביאה כמו מראה אותו דם שראתה בשעת תשמיש אינה תולה. שפופרת אבגורי מבגר. כלומר הלא כל ראש שפופרת של קנה הוא חד וחותך כל מקום שנוגע בו, ומשני לאו בשפופרת של קנה, אלא בשפופרת של אבר וראשו עב ואינו חותך ופיה רצוף. שהכפל ראש השפופרת לתוך חלל השפופרת ובתוך השפופרת משים מכחול.
<h2>דף סו.</h2>
התקין ר' בסודית ראתה יום אחד תשב ששה והוא. כלומר, תשב נקיים ששה ימים, חוץ מאותו יום שראתה בו, דילמא חישת דאי הואי ששה בימי נדה היא, אפילו לא ישבה אותן ששה נקיים, אלא שתראה בכולן עד חצי היום של שביעי טהורה בליל שמיני, ואי בימי זיבה היא לא היתה צריכה לשמור ששה ימים נקיים אלא יום אחד נקי, כדין שומרת יום כנגד יום. וכן הדין אם ראתה שנים דצריכה נמי ששה והם, דחיישינן שמא דם שראתה בראשון דם טהור הוא ובשני דם נדה. ומשם יש לה למנות שבעה ימים. ראתה שלשה ימים רצופין זה אחר זה צריכא שתשב שבעת ימים נקיים, ודילמא בימים הראויין לזיבה שהן אחד עשר יום היא יושבת, וכיון שראתה בהן שלשת ימים רצופין זה אחר זה הויא זבה גמורה וצריכה שבעה נקיים. א"ר זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל וכו'. החמירו עליהם וחששו שמא לא בדקו יפה יפה בשני ימים שלפני זה היום שראתה דם טפה כחרדל, שאם היו בודקות יפה היו מוצאות בעד שלהן גם כן טפת דם דקה מן הדקה כחרדל או כפחות ממנו, ונמצא שראו שלשה ימים רצופין זה אחר זה, ושמא בתוך ימי זיבתן יושבות וצריכות לישב שבעה ימים נקיים. כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים אחר השלמת ימי טומאה לזכר וימי טומאה לנקבה, ואפילו היו אותן ימי טומאה נקיים מדם אין עולין לה לספירת זיבתה, הילכך אפילו תראה יום אחר בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים, ולא פלוג בנות ישראל הקדושות בקבלה שקבלו עליהם ועל זרעם שישבו נקיים לכל ראיה שיראו באיזה יום שיהיה, אע"פ שהתורה טהרתו, משום חששא דטועות המפילות ואינן בקיאי' בין רוח לנפל הנמוח.
שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה. כלומר, בנדה אין אנו חוששי' אם היה רואה כל שבעת ימים, ובלבד שתפסוק ביום השביעי מן המנחה ולמעלה טהורה היא לבעלה אחר טבילתה בליל יום שמיני, אבל בזיבתה אנו קפדין שלא תראה כלל, דנקיים לגמרי בעי'. ויש מפרשים בנדתה ולא בזיבתה. שנדה אינה יכולה לטבול ביום שביעי לנדתה עד שתחשך לגמרי, ותטבול בליל שמיני ותטהר לבעלה באותו לילה עצמו, דבעלה חולי' הוא ולא צריך הערבת שמש אחר טבילה. ולא בזיבתה כל שבעה. שיכולה לטבול ביום שביעי (כל) [של] שבעה נקיים, (כדתנן) [כדתניא] [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות שבתורה טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, ויולדת אתקש לנדה דכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא. ת"ל תהיה, אע"פ שאינה [רואה] אלא יום אחד או שעה אחת, ואפילו דם טפה כחרדל. ומנין שאינה טובלת מבעוד יום ותטהר למוצאי שביעי. ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, הויה אחת יש להם, כמו שאינה יכולה לטבול ביום חמישי וביום ששי, אינה יכולה לטבול ביום שביעי, אבל זבה מן התורה טבילתה ביום שביעי לנקיים שלה.
תבע(ה)וה לינשא ונפייסה אסורה לשמש עד שתעמוד שבעה נקיים, דדילמא מחמת חמוד לבעילתו שחמדה לו נתחממה וראתה דם טפה כחרדל, או פחות ממנו, ולא הרגישה כו' לא שנא גדולה ול"ש קטנה, דקטנה נמי יצר תקיף לה ע"י רצוי ורואה.
[שבת ס"ד ע"ב] לא תכחול ולא תפקוס. כדי שלא יחמוד אותה בעלה בימי נדתה. עד שבא ר' עקיבא ולמד, דאסור למחות בידה כדי שלא תתגנה על בעלה.
<h2>דף סו:</h2>
וכשהאשה טובלת צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשתייר משערה על פני המים, או שתכרוך שערות ראשה על ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון תיכי חלילאתה שהמים נכנסי' בהם. אשה לא תחוף. דקי"ל [ב"ק פ"ב ע"א] דצריכא אשה חפיפת הראש קודם שתטבול, משום חששא דשמא מסוככין הן זה עם זה ואין המים נכנסין באותו סכוך, שהיא צריכה טבילה (טבילה) לכל איבריה מגדול ועד קטן, שלא יהא שום מקום באחד מן האיברים שלא יגעו המים בו. אי נמי יש בראשו נימ' אחת קשורה, ואמרינן [ס"ז ע"א] דנימ' אחת חוצצת. ובחפיפתה במים חמין ובהעביר המסרק בשערותיה נופלין השערות המסוככין והמקושרין, הילכך אין לה לחוף בנתר ובאהל, לפי דנתר מקטף מזיא ומסתבך השער הנתלש והנקטף בין השערות הארוכים ומקטר חד מינייהו ולא עייל ביה מיא, והאהל מסבך השער זה עם זה אע"פ שאינו (משבר) [מקשר] אותם. לא תחוף אלא בחמין. ואע"פ שאינן חמין כל כך אלא כחמי חמה, אבל בצונן לא מפני שהן מקשין השער ומעבין אותו, ואם נקשר מעט מתקשר הרבה, ואין במסרק כח להפרידם אלא בטורח גדול, ושמא לא יתלש מן הראש ע"י המסרק.
מדיחה קמטיה. כגון בית השחי ובית הערוה, שלא יהיה בהן דבר חוצץ. ואע"ג דאינן צריכין שיבואו בהן המים, לפי שאינן חשובין כמקום גלוי, אע"פ שפעמים הם נגלין. וילפינן במסכת נדה [מ"ג ע"א] מדכתיב בזב וידיו לא שטף במים, מה ידיו בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי מטמא אחרים בנגיעתו וצריך להטהר על ידי מים, אע"פ[כ] צריך להדיחם שלא יהיה בהם דבר חוצץ, דבעינן שיהיו מתוקנין בענין (שלא) [שאם] יגעו בהן המים לא יהיה בהם דבר חוצץ. כל הראוי לבילה. כגון ששים עשרונות, דקים להו לרבנן [מנחות י"ח ע"ב] דבמנחה גדולה כזאת, אדם (אדם) יכול לבלול אותה בשמן ומתערב השמן לכל פרידה ופרידה שיש באותו סלת, הילכך אע"פ שלא בללה כלל, אלא שיצא השמן עד הסלת אין הבלילה מעכבת בידו כלל, אבל במנחה גדולה יותר מזאת, כגון ששים ואחד עשרונות, קים להו לרבנן שאפילו ירצו לבוללה כל היום לא יתערב הטב, הילכך אם לא בללה כלל בלילתו מעכבת. הכא נמי אם באותן הקמטין דבר חוצץ אע"פ שאין מעכב עליו, אם אין מי המקוה נכנס בהם כשיש דבר חוצץ בהם שאינן ראוין לטבילה כלל, מעכב, אע"פ שאין המים צריכין להכנס בהן מעכב בטבילתו אותו דבר חוצץ. והצריכה ר' טבילה אחרת, דכיון דיש בה דבר חוצץ ואין ראוי לביאת מים מעכב, ואע"פ שאין אנו מצריכין אותה שיפתח פיה כל כך עד שיכנסו המים לתוך פיה. [מקואות פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות לתוך פיה. ואע"פ שנמצא שהוצרכה לסגור פיה. טהרה מטומאתה, לפי שאינה מצריכה לסגור כל כך שפתיה ושניה שלא יוכלו המים להכנס שם, הילכך אין מעכבין טבילתה. אבל קרצה שפתותיה דאמרינן לקמן שלא עלתה לה טבילה, התם מיירי שסגרה שפתותיה היטב היטב בענין שלא יוכלו המים ליכנס לתוך פיה בשום ענין, הילכך אין ראוי לביאת מים כלל, משום הכי לא עלתה לה טבילה. אבל טמאה על גב רוקה. לפי שבאותן המעות שנתנה לתוך פיה נדבק בהם רוק, טמא אותו רוק, ומטמא את האשה טומאת ערב בצאתו מתוך פיה ונותנת המעות בידיה שאם לא היו לה מעות בתוך פיה היתה בולעת רוקה בכל עת כמנהג העולם, וכשטבלה לא נשאר בפיה רוק טמא אלא רוק חדש משעה שטבלה שהוא טהור. נתנה שערה בפיה. ונמצא שלא הוטבל השער כלל. קפצה ידה. כלומר יותר מדאי, ונמצא שלא יכנסו המים כלל בין כף ידה לאצבעותיה. ואם תאמר, מאי שנא כשנמצא עצם בין שניה מנתנה מעות לתוך פיה, לא דמי, דעצם מהדק וחוצץ, אבל מעות לא מהדקי. מכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה, דהאי קרצה שפתותיה דמהדקא להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה, אבל סתימת [הפה כי] אורחא שרי דכיון דלא עביד בחוזק ראויין הם המים ליכנס לתוך פיה. [מקואות שם] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. כלומר שנשאר מקום בית אחיזתו למעלה מן המים, אבל אם השקיע הכלי לתוך המים כל כך שגם ידיו מדיח במים, טהורין אותן הכלים ואין אנו חוששין שמא יהדק ידו בכלי שלא יכנסו המים לתוכו, שהרי אין דרך אחיזה להדק כל כך, ור"ש מחמיר בכך ומצריך להרפות ידיו ליתן ריוח בין ידיו לבית אחיזתו כדי שיבואו בהם המים. בית הסתרים. כגון פיה של מעלה ושל מטה. ובית הקמטים. כגון בית השחי. [שם פ"ט מ"א] חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראש הבנות. כלומר שמשימות בפדחת', ודרך הבחורות להדק אותן היטב היטב, עד שאין המים נכנסין בינם לבין הפדחת, ודוקא בראש הבנות אבל בצואר הבנות אינן חוששין, דאין דרכן להדק בחוזק, דאין אשה חונקת עצמה. ואם היו ענקים רחבים שאין מזיקין לצואר כל כך, חוצצין נמי אף בצואר, דדרך אשה להיות חונקת עצמה מפני שנראה כבעלת בשר. [מ"ב] קולקי הלב ובית הסתרים באשה. כלומר שער [ו]הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה עבה כעין צמר מסובך, הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן והאשה מקפדת עליהן שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין. כלומר צואת העין. והמלמולין. טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגירים ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני. כלם מיני טיט הם, אלא שזה חזק מזה. ובצק שתחת הצפורן. כלומר עסה שהוא נדבק הרבה. [מ"ג] ואלו שאין חוצצין וכו'. לפי שאין האיש מקפיד בזיעה כמו האשה. [מ"ד] ולפלוף שבעין. כלומר שהוא לח. וכן גלד שעל המכה דרכו להיות לח. ושרף הלח. כגון דיו הלח וכגון חלב בעינו לח. ולכלוכי צואה. כלומר בעודנה לחה. והצואה שתחת הצפורן והצפורן המדולדל. אלו השנים האחרונים אין חוצצין, לפי שאין דרך האדם להיות מקפיד בהן, והראשונים מלפלוף שבתוך העין כמו כן, אבל משרף הלח ואילך לפי שאין חוצצין כלל שאינן כל כך מדובקין.
אם אותו היום שחפפה טבלה וכו'. כלומר דכיון שבאותו היום טבלה אמרינן בודאי נזהרה בעצמה שלא תגע לזפת ושעוה ושאר דברים החוצצין, ותלינן זו החציצה שבאה עליה אחר שטבלה ועלתה, שאין דרך האשה לשכח דבר הצריך לה בזמן מועט כזה כיון שטרחה בדבר, שחפפה ראשה ובשרה ע"מ לטבול. אבל אם עכבה עד למחרתה, איפשר ששכחה מרוב אורך הזמן, ונזדמנו לה מאותן המינין החוצצין, ולא הרגישה עד שנדבקו בה, וכשטבלה כבר נדבקו בה. איכא דאמרי וכו'. כלומר, דלא תלינן לקולא אלא היכא שטבלה סמוך לחפיפה, אבל הרחיקה שתי שעות או שלש וצריכה לבדוק עצמה פעם אחרת אם יש עוד עליה מאותן המינין החוצצין, וטובלת אחר כן. מאי ביניהו. כלומר כאלו אמר במאי פליגי, כלומר מאי טעמא נקיט האי כל היום והאי נקיט בסמוך לחפיפה. ומשני בסמוך לחפיפה טבילה. אי בעי' כל השנה אם לא, דללישנא קמא משמע דדרך אשה כל השנה לאחֵר טבילתה שעות הרבה אחר החפיפה, ש"מ דרגילה לשמור עצמה שעות הרבה כולה שתא, הילכך השתא נמי תלינן לקולא ונאמ' כלו' ששמרה עצמה יפה יפה בשעת הטבילה, וזו החציצה לאחר הטבילה באה עליה. וללישנא בתרא משמע שכל השנה הצריכו אותה חכמים לבדוק סמוך לחפיפה לגמרי, הילכך אין דרכה כל השנה לשמור עצמה אלא מעט, השתא נמי שיעור מעט שמרה עצמה כמנהגה ולא שיעור מרובה. נתנה תבשיל לבנה. ויש לומר שנדבק בבשרה דבר חוצץ, ואע"פ שעכשיו אין נמצא עליה שום דבר חוצץ, אפילו הכי חיישינן כיון שראינו שנתעסקה בדבר חוצץ, אלא שהמים העבירום בשעה שעלתה מן הנהר, דהיינו אחר הטבילה, אבל בשעת הטבילה היה דבוק בבשרה. וקי"ל כלישנא בתרא דבעי' סמוך לחפיפה טבילה, ואם לא טבלה סמוך לחפיפה ונמצא עליה דבר חוצץ צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת, ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ טבילתה טבילה, מידי דהוה אמקום דלא איפשר כדאמרינן לקמן שחופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. והיכא דטבלה בלא חפיפת הראש ובלא בדיקת הגוף לא סלקא לה טבילה, כדאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה, וכ"ש האיך שנתעסקה בכמה כתמים שלא עלתה לה טבילה, ואפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי בעיוני, דהא מתקנת עזרא היא [ב"ק פ"ב ע"א], ואפילו שדיא מסרקא ברישא בתר טבילה ולא משכחא מידי דמסריך במזייה דילמא בהדי דאסרקא רישא השתא משתרי מזייה, א"נ ההוא ביניתא דהוה קטיר השתא בשעת טבילה נתר השתא בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה, ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקה א"נ בלא חפיפת הראש לא סלקא להו טבילה כלל. והשתא נהוג נשי דבשעת חפיפה שטפן נפשיהו בחמין ובדקין נפשיהו, לאו משום דצריכין לחמין להדחת הגוף, אלא דהכי מעלו להו טפי, ואי לא בדקן נפשייהו נמי סמוך לטבילתה בשטיפת מים לא מעכב, אבל חפיפת הראש מיהא צריכא שתהא סמוך לטבילתה.
<h2>דף סז.</h2>
ריבדא דכוסילתא. כלומר גלד שעל גבי מקום ההקזה. עד תלתא יומי לא חיצי. לפי שעדיין הוא לח לא קפיד איניש עליה, אבל מכאן ואילך הוא יבש וחוצץ, לפי שהאיש מקפיד עליו ורוצה להעבירו משם, הילכך אין עליו דין בשר. [לפלוף שבעין לח] אינו חוצץ. שאינו דבוק הרבה לגוף, ועוד שאינו מקפיד עליו להסירו משום דהא אורחיה הוא. כוחל שבתוך העין אינו חוצץ. לפי שהוא לח. על גבי העין חוצץ. דיבש הוא. ואם היו עיניה פורחות. כלומר מזילות אינו חוצץ, לפי שהדמעה אינה מניחתו ליבש. פרפה עיניה ביותר. נמצא שאין המים יכולין ליכנס בין גב העין לגבנוני עיניו. או שעצמה אותן ביותר. נמצא שריסי עיניה שהן נראין (מסתתכין) [מסתתרין] עכשיו בעצימה זו ואינן ראויין לביאת מים כלל. ולית ככל הני שמעתתא. כלומר, על הני תלת שמעתתא קמייתא קאמר, דאינון ריבדא דכוסילתא וליפלוף שבעין וכוחל שחוץ העין, דאינהו אמרי חוצצין לית הלכתא כותיהו, אלא כסתמא דמתני' דאיתינה' לעיל דגלד שעל גבי המכה אינו חוצץ כלל לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה, לא שנא בגו תלתא ולא שנא בתר תלתא, ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה במתני' [מקואות פ"ט מ"ד] לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ, וכן הכוחל אינו חוצץ אבל לפלוף הא קפדי בין חוץ לעין לתוך העין, לפי שהוא מזיק לאדם אבל כוחל, שהוא שם בכוונה, בכולהו לא חייש. והנך תלת שמעתתא קא דחינן להו מהלכתא, אבל הא דר' יוחנן הלכתא היא מדריש לקיש, דאמר אשה לא תטבול אלא כדרך גדלתה, אלמא אם שנתה מדרך גדלתה וטבלה, כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לאו כלום (מבטי) [מפני] שמסתתרין בה מקומות הסמוכים לבית הסתרים, שאין יכולים לבא בהם המים. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר הסתירה מקומות שהם צריכין לבא בהם המים ואין זה דרך גדלתה לפתחם ביותר או לעצמם ביותר, זה הפי' הנכון, כי שלש השמועות הראשונות סתם נאמרו, והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה, ובאו בעלי הגמרא ואמרו הכי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה, אלא כי הא דר' יוחנן דלא איתמר כל הני אלא לטהרות, אבל הך דר' יוחנן לענין אשה איתמר, והלכתא כותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ, ור' יוחנן אמר לא עלתה לה טבילה, אלמא באשה לבעלה נמי קא מיירי. והיכי דמי דרך גדלתה כדתניא בספרי [תו"כ תזריע פרק ד' ג'], האיש נראה כעודר וכו'. כעודר לבית הסתרים, שמתרחבין העגבות זו מזו. וכמוסק זתים לבית השחי, (שתגביה) [שמגביה] זרועותיו קצת, ואשה כעורכת לבית סתרים, אשה כשהיא לשה מתפרדין העגבות זו מזו, וכמניקה את בנה לתחת הדד, שמגבהת הדד אל פיו כדי שיכנסו המים בין הבשר שתחת הדד לדד, וכאורגת לבית השחי ליד הימנית. ר' יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית, למדנו מדריש לקיש שאין האשה טובלת [לא] מעומד ממש ולא שוחה ממש, שלא יסתר בה מקום הגלוי, אלא שוחה כענין זה או קרוב לו, וצריכה שתפתח זרועותיה ויריכותיה על הדרך שאמרנו.
נימא אחת קשורה חוצצת. דמהדק טובא הקשר, ואין המים נכנסין בתוכו. שלש אינן חוצצות. דלא מהדק [טובא] ומתרחק הקשר כל עת, ויכולין המים ליכנס בתוכם. שתים מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ור' יוחנן פשיט ליה דשתים נמי [אינן] חוצצות כלל. דבר תורה. כלומר, הא דמוכחינן מרבוי את בשרו את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו, שגם בשערו אין צריך שיהא בהם דבר חוצץ, דוקא שהקפידה עליו תורה היכא דהוי רוב האבר או השער מלוכלך בטיט ובצואה, ועל כל זה שהאיש יהיה מקפיד ומצטער, אבל כשאינו מקפיד לא היה לו ל0חוץ, ובאה הלכה מסיני כדקי"ל חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, וגזרה הלכה על רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד דגזרי' רוב אטו רוב. ועל מעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, דגזרינן מקפיד אטו מקפיד. ויש מפרשים דבר תורה הלכה למשה מסיני, וגזרו הינו חכמים, אבל מן התורה רוב הגוף ככולו.
<h2>דף סז:</h2>
[פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות. כגון זב ובעל קרי טמא שרץ וטמא מת. טבילתן ביום שביעי שלהן, כדכתיב [ויקרא י"ז] ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, וכתב [במדבר י"ט] והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואחר ההזייה שניה טובל מיד, ואם ירצה אוכל מעשר מעריב שמשו ואוכל תרומה לערב יום שמיני. אבל נדה ויולדת טבילתן בלילה. כלומר אינן רשאות לטבול ביום שביעי לנדת' וללידתה, אלא עד שתחשך ותטבול טבילה בליל שמיני מותרת לבעלה מיד, דבעלה חולי' הוא, ולא בעי' הערב השמש ותעריב שמשה בערב יום שמיני ותהיה מותרת לאכול בתרומה בליל יום תשיעי, וילפינן לה משבעת ימים תהיה בנדתה [ויקרא ט"ו] שתהא בנדתה כל שבעה. נדה בזמנה. דהינו ביום שביעי לתחלת ראייתה. לא תטבול אלא כדאמרן. אבל שלא בזמנה, כגון ביום שמיני, יכולה לטבול אפילו ביום, שהרי כבר ישבה שבעת ימים בנדתה משעה שראתה. משום סרך בתה. כלומר, כדי שלא תלמוד ממנה בתה שלא ספרה אלא שבעת ימים, וכשתראה אמה שטובלת ביום תטבול גם היא ביום, והיא אינה יודעת שאמה יושבת ביום שמיני, וכבר עברו ימי נדתה שלמים. וקי"ל כר' יוחנן, וה"מ לכתחלה, [אבל אי טבלה טבילתה טבילה, דהא אי איכא אונס בטבילת לילה טובלת ביום שמיני לכתחלה], כי הא דאתקין רב אידי בנרש [למיטבל ביממא דתמניא] משום אריותא. שהיו יוצאין מן היער בלילה. משום גנבי. שהיו פוגעין בנשים בהליכתן לטבילה ואונסין אותה. משום צנה. שהרי בלילה יותר מי הנהר קרים מן היום, שהשמש מחמם אותם ומשיבין נפש מיד לאשה שנצטננה בטבילתה. מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות משוינן להו. ובעינן שבעה נקיים. ליטבלן ביממה בשבעה. פי' דאי זבה היא הא טבלה בזמנה, ואי נדה היא הא טבלה ביום שמיני. ומשום סרך בתה ליכא למגזר כדגזרינן לעיל, דהתם אירינן קודם תקנת בנות ישראל הקדושות שהחמירו על עצמן שלא היו סופרות אלא כדין תורה דרואה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן, הילכך איכא למיטעי בתה משום אמה, אבל השתא אחר תקנת בנות ישראל דבין אמה ובין בתה לא משכחת להו טבילה בזמנה אלא ביום שמיני לתחלת ראייתה, אם כן למה לא שרינן לכתחלה לטבול ביום שמיני לראייתה, שהוא שביעי לנקיים שלה. ושני ליה מדר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר מעשה תטהר. פי' תטהר הזבה לבעלה אחר הטבילה, דהא יש לה סלוק דמים. ומסתמא שוב לא תראה בו ביום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק. פי' שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה, ונמצא בועל זבה למפרע, דלא סבירא לן הכא מקצת היום ככולו, הכא נמי כיון דמשוינן לה כזבה, אם טבלה ביום שביעי לנקיים שלה חיישי' שמא תראה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע, ולפי' לא תטבול ביום שביעי, שמא יבא עליה בעלה באותו יום עצמו. וכתב רב אחא ז"ל [שאלתות פר' אחרי סימן קי"ג] דאי טבלה בשביעי לא עלתה (לו) [לה] טבילה. משום גזרה שמא תשמש עם בעלה תכף שטבלה, אבל בשמיני לספירת נקיים שהוא תשיעי לראייתה שרינן לטבול ביום היכא דאיכא אונס, כגון (גורי) [גנבי] או צנה והדומה להם, אבל לכתחלה לא משום סרך בתה שלא תדע אם אותו יום שטובלת אמה הוא תשיעי לראייתה או שמיני לראייתה.
וספרה לה לעצמה. כלומר, שאין הבעל צריך להיות סופר עמה כדי שלא תטעה האשה בחשבונה, א"נ שלא תטעה אותו, קמ"ל דנאמנת האשה לומר טהורה אני. בין סמוכין. שלא ראתה כלל ביניהן. בין מפוזרין. כגון שראתה ביום שלישי או רביעי, ונהי דלא יעלה אותו היום לחשבון אבל נאמר שלא יפלו הימים הראשונים שספרה. ת"ל ואחר תטהר, אחר אחד לכולן. כלומר אחר שתטהר פעם אחת ותפסוק מראייתה בעי' שתטהר לגמרי, ולא שתטהר פעם ושתים, ואם ראתה בנתים כל אותן ימים שספרה אין עולין לה בחשבון נקיים וסופרת שבעה נקיים לכתחלה. אחר מעשה תטהר. כלומר, תקנו שתטבול ביום שביעי בחצי היום נטהרה להתעסק בטהרות או לבעלה, דמסתמא נסתלקו דמיה שלה, אלא אמרו חכמים שלא תטבול ביום שמא (תבא) [יבא] עליה בעלה באותו יום עצמו, ויש לחוש שמא תבא לידי ספק, שאם תראה תסתור מה שספרה.
<h2>דף סח.</h2>
אשה חופפת בלילה. כלומר, בלילה שהיא טובלת בו, ולא אמרינן מתוך שמהומה לביתה אינה חופפת יפה מחמת מהירותה וטרדתה, משום הכי ניח' טפי שיהיה סמוך לחפיפה, שאם הקדימה יום אחד או חצי היום תשכח ותתעסק בכמה מיני כתמים החוצצים באדם, ולא תזכור בשעת טבילה לבדוק עצמה, אי נמי תזכור מה יעשה מחפיפת שערות ראשה, דלא סגי לה בעיוני בעלמא, אלא בחפיפה במים חמין ותעביר בהן מסרוקיתא. קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דאיפשר. פריש רב אחאי [פר' מצורע סימן קי"ג] ואי איתרמי לה טבילה ביני שמשי דלא איפשר למבדק בליליא, חיפה ביממא וטבלה בליליא, ואפילו איתרמי חמישי וע"ש ימים טובים דלא איפשר לחוף בהם וזמן טבילתה בליל שבת, חפיא ברביעי בשבת וטבלה בבי שמשי, משום דטבילה בזמנה מצוה. משמע מדבריו שהאשה צריכה לשמור את עצמה בנתיים מכל דבר החוצץ, כמו שמצריכא לשמור מקשירת שערה. ויש לומר שאינה צריכה לבדוק הואיל ויכולה לבדוק את עצמה בשעת טבילה, אבל תקון השער דלא איפשר לה בי"ט צריכה לשמור את עצמה בנתים, מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה, לא מיבעי לה למטבל בליל שבת וי"ט, דלא איפשר למהוי סמוך לחפיפה טבילה, ואי עבדא עבדא, ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה, לפי שאי איפשר לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים, ואי לא שמרה עצמה בכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה, לא עלתה לה טבילה. ותמה הוא לרבותינו הקדושים, היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת וי"ט ואיך תנצל מסחיטת שער, הילכך ראוי הטבילה לדחות עד מוצאי שבת או עד מוצאי י"ט. ועל הטבילה בזמנה דקא מקשי' לפי' רב אחא ז"ל, י"ל שאינו רוצה לומר משום טהרה, כמו שאנו אומרי' בכל מקום שנדה ויולדת טובלת ביום הכפורים משום טבילה בזמנה מצוה כדי שלא להרבות טומאה בארץ ישראל, אלא כוונתו היה לומר טבילה בזמנה משום מצות פריה ורביה הדין בזמן הזה, תדע, שהרי רב אחא רוב פסקותיו היו לדורות אלו ולא הלכתא למשיחא לדרוש ולקבל שכר, אלא הלכה למעשה בא לאשמועינן, ובלבד שתשמור עצמה מסחיטת השער.
<h2>דף עא.</h2>
המקד(י)ש עצמו בשעת תשמיש דרך צניעות, ואינו מהרהר באשה אחרת. [נדרים כ' ע"ב] אינו מספר עמי בתחלת הלילה. דשמא ישמע קול מאשה אחרת ויהרהר עליה. ולא בסוף הלילה. כדי שלא יראנה ביום ויתן עיניו באשה אחרת, אלא בחצי הלילה שאין קול איש ואשה נשמע. מגלה טפח בכסות אשתו, ומכסה טפח בכסות עצמו כדי שלא יסתכל, כל כך למה כדי לקדש עצמו כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. ודומה כמי שכפאו שד. כלומר ממהר (בראותו) [ביאתו], כדי שלא יבא לו שום הרהור מאשה אחרת בתוך אותה ביאה. [נדה ע"א ע"א] בשכר שמשהין עצמן על הבטן קודם שיבעלו, כדי שתתלבש האשה מאהבתו ותתאוה לבעילתו, וכשיתחיל לבעול כבר נתחממה היא, ומזרעת היא תחלה קודם שיגמור האיש ביאתו ויזרע גם הוא אחריה ויהיה זרע האשה תחתון וזרע האיש אחרון ויהיה עליון, וקי"ל דעילאה גבר, ויזרע זכר כמותו. [שם י"ז ע"א] ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. כדי שלא ישבעו עיניהם מראית האשה, אי נמי שלא יראו בנשותיהן דבר מגונה וישנאנה בשעת תשמיש, ולאו דוקא ביום דה"ה נמי בלילה דומיא דיום, דהיינו לאור הנר.
<h2>דף עב:</h2>
בין גיורת בין שפחה. כלומר שנטבלה לשם עבדות, דאע"פ שהיתה אסורה לינשא לבן חורין והדם שלה טמא ומטמא טהרות, מה שאין כן בדם גוים דכדם בהמה דמי דטהור הוא, ושפחה נמי מותרת לעבד עברי הנמכר בגנבתו, ואם יבא עליה אותו עבד עברי בתוך ימי נדה מיחייב כרת. יכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה. ותהא צריכה למנות שבעה נקיים. ומה אני מקיים [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה (נדה) [זבה] דהיינו פרשת נדה. דמשמע שאינה צריכה שבעת ימי נקיים. ברואה יום אחד. מוקמינן לה. ת"ל על נדתה. כלומר בסמוך לשבע ימי נדה היא דהויא זבה אם ראתה שלשה ימים זה אחר זה, אבל בענין אחר לא. אין לי אלא סמוך לנדתה. דהיינו שתראה יום שמיני ותשיעי ועשירי. מופלג מנדתה יום אחד. כגון יום תשיעי ועשירי ואחד עשר. מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וכו'. כמו שמפורש בהלכו'. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה. כלומר וצריכא ספירת שבעה ימי נקיים מלבד יום שפוסקת בו. מנין לרואה שנים. כלומר שתהא צריכה שומרת יום אחר, דהיינו יום עשירי, ותהא אסורה לבעלה אפילו ביום עשירי עד שתטבול, ת"ל ימי. ומנין שאפילו ביום אחד נמי צריכה שמור ליום תשיעי, שאם לא תראה בו תטבול ביום תשיעי ותטהר לבעלה, וגם אחר הטבילה אסרוה חכמים בו ביום משום גזרת שמא תראה אחר הטבילה ונמצא בועל זבה קטנה למפרע, הילכך אף לאחר הטבילה אסורה עד שתחשך. מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד. כלומר שאינו צריך שמור ליום שני, אלא טובל בו ביום שראה וטהור, דקי"ל [לעיל בע"א] דראייה ראשונה של זב שכבת זרע בעלמא וטובל בו ביום, וכשהעריב שמשו טהור הוא לגמרי. סופר שבעה לשתי ראייות. כדאמרינן [לעיל מ"ג ע"ב], מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא, הא כיצד שתים לטומאה שלש לקרבן, כלומר שתים לטומאת שבעה צריך שיספור שבעה נקיים, כל שכן זבה שצריכה לספור אחד לאחד [אינו דין] שתספור (מחת) שנים לשנים ת"ל יהיה לה, אין לה אלא יום אחד.
